לפני כמה ימים, ציפי כהן-סוקולר (שותפה יקרה מהטריבונה למנהיגות השתתפותית) ואני שוחחנו על סוגיות קהילות במקום. כל כך הרבה סוגיות קטנות וגדולות צצות בקהילות מקום: איך בונים את התקציב וסוגיות בחלוקת המשאבים, גובה המיסים היישוביים, אילו מתקנים יבנו בגן השעשועים החדש, איך תראה פעילות החינוך הבלתי פורמלי ביישוב, מה עושים עם השער, כלבים משוחררים, עשן הקמינים, ועוד אינספור סוגיות... סוג המנהיגות שחברותיי וחבריי בטריבונה מנסים לפתח היא מה שאני אוהבת לכנות "מנהיגות בשירות הקהילה". מנהיגות, שגם מחזיקה מנדט ברור ומשילות ויחד עם זאת – עושה את מה שעושה למען שירות הקהילה כולה ומתוך הקשבה למה שמבקשים הא.נשים. מנהיגות השתתפותית.
מנהיגות השתתפותית תקח סוגיה שעולה על "שולחן הקהילה" ותנהל סביבה שיח משמעותי עם הא.נשים כך שנאסוף את השיקולים השונים ומתוכם נוכל להבין: - מה יהיה כיוון ההתקדמות המיטיבי עבורנו? איזה רגע של "אהה" פגשנו? - איזה פתרון מתגלה לנו שנותן מענה לכמה שיותר צרכים? כזה שבמחשבה עליו הלב והריאות מתרחבים בהקלה? ראיתי והייתי שותפה ללא מעט תהליכים יפים כאלו שקרו, ולפתרונות, שאולי הם לא היו בדיוק מה שכל אחת ואחד רצה, אבל נלקחה סביבם אחריות והובלה.
אבל קיימים גם המקרים שבהם הפתרון או הכיוון כבר התגלה, ועדיין אין יכולת להתקדם. שבמקום להיות מסוגלת לנוע קדימה - המנהיגות חווה התנגדות.
דוגמה טובה לזה היא שיחה שהייתה לנו עם מזכיר אחד הקיבוצים על הסכם שהקהילה הייתה צריכה לאשר, ושנדחה ע"י האסיפה. באחת השיחות שהיו לנו, הוא אמר:
"אני נשבע בהסכם הזה, חשבנו על כל פרט ופרט. הפכנו כל שיקול, התייחסנו לכל דבר. זה ההסכם הכי טוב שיכול לעלות על השולחן בתנאים הקיימים".
אם ככה יש מקרים שבהם הקשבה וחשיפת הפתרון הכי טוב שנוכל, הוא איננו העניין. ואם מציאת הפתרון היא כבר לא העניין, אלא האאספות סביבו ולקיחת האחריות עליו בשתי ידיים – אז בשבילי זו הזמנה לחזור אחורה ולבחון האם קיימת אכפתיות בקרב הא.נשים בתהליך.
אכפתיות בשבילי היא הבסיס ליצירת הסכמיות טובה. היא המקום הזה שבו אני מצליחה להתחבר בלב לכך - שמה שחשוב ויקר לאחרים, חייב להיות חשוב לי באותה מידה כמו מה שיקר בשבילי או מה שאני הייתי רוצה. זוהי ההבנה שנצא מנצחים רק אם כולנו נראה את מה שחשוב לכל אחת ואחד מאיתנו, ויהיה לנו אכפת באופן שווה שאף אחד איתנו לא יסבול. שכולנו חשובים באותה מידה.
אכפתיות אפשר לעורר ולקיים בקהילה בכל מיני דרכים. כשיש אכפתיות, פשרה הופכת להסכמה, כי אני יכולה לבחור במקום הזה לתת משהו מעצמי מבלי לאבד כלום בעצם. להיפך, אני מרוויחה את הרווח שהוא השכן שלי. ואם לכולנו אכפת אחד מהשניה, אז אף אחד מאיתנו בעצם אף פעם לא יצא מפסיד. אכפתיות תביא איתה בד"כ את הרצון בהדדיות ובאחריות משותפת.
בעיניי חשוב מאוד לטפח את הקשרים ואת היחסים בקהילות בכלל ובקהילות מקום בפרט. בזמנים אלו זה אפילו בשבילי צו השעה. יותר ממה שנעשה ביחד - לדאוג קודם כל להכיר אחד את השני.ה היטב, לעבור ביחד דרך, לרצות האחד בטוב של השני. אם נדאג לטפח את הקשרים והיחסים ואת היכולת שלנו לדיאלוג, נייצר רשת פנימית בסיסית, כזו שאפשר לעמוד עליה כבסיס איתן לכל מה שנרצה לעשות. ואז אין דבר שלא נוכל לעשות ביחד.